שאלת הבעלות ביצירה

שאלת הבעלות ביצירה

סרט ואלבום כיצירה, נבדלים מיצירות אחרות בעיקר בכך שיצירת סרט דורשת שיתופי פעולה רבים ופשרות וכן תלות גדולה באינטרסים כלכליים.
סופר, צייר, וגם מוסיקאי היום, יכולים ליצור את היצירה שלהם בעצמם בהוצאות לא גדולות במיוחד ולעתים אף רק בעפרון ונייר או מחשב.
עשיית סרט, לעומת זאת, הוא יצירה רבת משתתפים.

כל משתתף הוא מקצוען בתחומו הצר ועל כל אחד מהם להיות מיומן במלאכתו, הרוב גם יוצרים את היצירה שלהם שמוטמעת ביצירה הכוללת.
גם האמצעים ההכרחיים ליצירת הסרט ולהפצתו, כמו מצלמות, תפאורה, מערכת סאונד וכד', הם רבים ויקרים.

מעטים האנשים שיכולים להפיק ולהפיץ סרט באופן בלתי תלוי.
לכן, ביצירות קולנועיות, כמו גם בתקליטים, זהות היוצר אינה תמיד ברורה או חד משמעית,
וזאת בשל ריבוי המשתתפים בתהליך יצירתם. לכן רוב המדינות הגדירו בחקיקה במפורש מיהו היוצר או היוצרים במשותף של יצירות אלה.

חוק זכויות יוצרים, תשס"ח – 2007 ,  קובע כי הבעלים הראשון של היצירה הוא מי שיצר אותה.

מטרת החוק הייתה ליצור איזון: מחד, לתת תמריץ הולם ליוצרים,
ומאידך, לאפשר לציבור להשתמש ביצירות לשם קידום התרבות והידע.
התמריץ ליוצרים ניתן בדרך של הענקת זכויות כלכליות ביצירות.

על פי החוק וגם על פי ההיסטוריה, ניתן לראות שהמודל שאומץ בחוק הישראלי הוא המודל האירופי.
אולם, להבדיל ממדינות רבות באירופה, החוק הישראלי לא קבע מי הוא יוצר היצירה.
זו הסיבה שפעמים רבות עולה השאלה האם המפיק הוא גם יוצר ביצירה?
לגבי מפיקים יצירתיים רבים התשובה עשויה להיות חיובית.

בפועל, על מנת שניתן יהיה לעשות עסקאות כמו הסכמי השקעה, הסכמי הפצה וכדומה,
מומלץ לרכז את כל הזכויות אצל גוף אחד, אישיות משפטית אחת, בין אם מפיק או אדם אחר, בין אם הוא מיוצרי היצירה ובין אם לאו.

קיימות אינסוף אפשרויות עסקיות בזכויות יוצרים למשל, הענקת רישיון, העברה או המחאה של הזכויות לגוף שאחראי על ביצוע העסקאות.

בכל מקרה מומלץ לכל מי שמעביר את זכויותיו לעשות לפני ההעברה את האיזון הראוי בין הזכויות שעליהן הוא רוצה לשמור לעצמו
לבין קידום והצלחת היצירה, המסחור בה ושיווקה.